הברברי ((Cairina moschata הידוע גם בשם ברוז מוסקובי ((Muscovy הוא מין ברוז גדול, שמוצאו מיבשת אמריקה (מכסיקו וברוב אזורי דרום אמריקה), שם הוא בויית עוד לפני גילוי העולם החדש. צבעו הכללי לבן-שחור ונוצות הגב והזנב ירוק-מתכתי. לזכר גידול בשרני אדום על המצח ולעיתים הוא מפיח ריח מושק¹.

הידיעות על תפוצתו של הברברי בעולם הישן הם מעטות ומקוטעות. מכל מקום, עוף זה הוכנס לאירופה במהלך המאה השש-עשרה ומשם התפשט למזרח על ידי תנועת המסחר הערה, כמו גם תרנגול ההודו ומוצרים אחרים מהעולם החדש. שמותיו השונים של העוף מעידים, שמוצאו של העוף לא היה ברור באירופה באותה תקופה; בגרמנית הוא נקרא ברוז טורקי ((Turkische Ente, והשם 'ברברי' נגזר מהשם הצרפתי "canard de Barbarie", כלומר הברוז שבא מהחוף של צפון אפריקה, ואכן יתכן שנתיב הגעתו לאירופה מאמריקה היה דרך צפו"א. העוף נקרא גם 'ברוז קהירי', ומכאן שמו המדעי. תפוצתו הנרחבת וחדירתו לשוק הצרכנים כעוף בשר שכיח היתה רק במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, בין היתר בשל פיתוח ברוז המולרד בצרפת מהכלאה של הברוז מצוי והברברי, הכלאה שהביאה לגידול המולרד המאופיין בכבד שומני משובח ²(.(pate de foie gras

מתוך כך שהעוף ברברי מופיע בצורה ברורה רק במקורות היהודיים המאוחרים, נראה שהעוף חדר לתודעה של הקהל היהודי האירופאי רק במחצית השניה של המאה התשע-עשרה, ולכן נחשב כעוף חדש יחסית. באותה תקופה החל גל הגירה גדול של יהודים מאירופה ליבשת אמריקה, ובעקבות זאת רבים נחשפו לעוף המקומי אותו לא הכירו לפני כן. יתכן שהוא החל להיות נפוץ אצל יהודי אירופה, גם בשל מעורבותם של רבים מהם בענף הפיטום.

מאחר שמוצאו של הברברי הוא מהעולם החדש, הרי שבודאי אין לו מסורת כשרות ואכילה קדומים, הדרושה כתנאי מקדים לכשרותו של העוף בימינו (ראה שו"ע יו"ד סי' פב סע' ב). ואכן, בעיית היעדר המסורת העסיקה את הפוסקים. דומה שההתייחסות הראשונה ואולי המפורטת ביותר מובאת בכתבי הרב ברנרד אלווי (Illowy; 1871-1814), שנקרא לשמש כראש קהילת ניואורלינס. במכתב שנכתב בשנת תרכ"ב לרב שמשון רפאל הירש, רבה של פרנקפורט, ולרב נתן אדלר הכהן מלונדון, הוא ביקש לקבל את חוות דעתם לענין מסורת כשרותו של הברברי. בתחילת מכתבו הוא מספר כיצד הצליח אט אט לקרב את היהודים בני המקום לשמירת מצוות, וכיצד נתקל לראשונה בעוף הברברי. להלן נביא קטעים נבחרים מדבריו המאלפים:

"ויהי ביום השלישי לביאתי הנה, ונקרא נקראתי לאכול לחם עם אחד מאוהבי. ובבואי לחצר ביתו ראיתי בר-אווזות שונות בצורתן בתוארן ובבנין גופן מכל אלה אשר אנחנו אוכלים, והם נקראים Muscovy ducks, ולא ראיתי מין זה מימי בכל המדינות אשר הייתי. ואשאל את האיש מה יעשה עם בר-אווזות אלה, ויאמר: לאכילה הם עומדים. ואוסיף לשאול: מי התיר לו אלה לאכילה? ואמר כי לא שאל, רק הוא ראה אחרים אוכלים אותם, והשוחט שחט אותם, וגם החזן דקהל אחר בעיר הזאת אוכל אותם, בודאי מותרים הם לאכול. ואחר שחקרתי ודרשתי ושאלתי אחרים על מה יסמוכו לאכול אותם, ולא יכלו לענות דבר, רק שאחד ראה כן מחבירו ובכך התפשט ההיתר, מיד ציויתי להשוחט דקהילתי שלא לשחוט מיום זה והלאה מין זה. וגם בבהכ"נ דרשתי ואסרתי בר-אווזות אלה.

ועתה באו אלי איזה אנשים, ושאלו ממני לאמר להם על מה תמכתי יסודותי לאסור המין הזה, מאחר שיש לו כל סימני טהרה, וגם החזן של קהל אחר אוכל אותו, ואמר שהוא מוכן לשחוט בעד מי שירצה לאכול ממנו. ואמרתי להם שהסימנים לחודם אינם מועילים להתיר מין אחד מהמינים שאינם ידועים לנו, ואינם מסורים לנו מימים קדמונים שהם טהורים. ויהי לימים אחדים ויבוא אלי החזן בכבודו ובעצמו ויאמר שיש כאן מסורה, שהחזן אשר היה לפניו בקהילתו היה אוכל אותם, וגם היהודים בעיר Charleston והיהודים בעיר Jamaica אוכלים אותו מין מימים ימימה בלי שום פקפוק. והשיבותי לו כי מסורה זו אינה מספקת לי להתיר, חדא שמעולם לא היה באחת מהקהילות האלה רב מוסמך מפי ב"ד מומחה או רק תלמיד שהגיע להוראה³, ועוד כי לא כלו עוד שלושים שנה מהזמן אשר לא היה מן האפשר למצוא בשר שחוטה במקולין של ישראל באחת מן הקהילות האלה. ועל אודות החזן אשר היה לפניו בקהילתו ואכל גם כן מין זה, גם כן אינה ראיה, כי איש זה טרם נעשה חזן היה כותב בשכר יום בערכאות שלהם והיה כותב גם בשבת, ואח"כ נעשה סוחר והיתה חנותו פתוחה עם בשר חזיר נבילות וטריפות בשבתות וימים טובים, ורק אחר שנתקבל לחזן בעיר Jamaica החל לשמור את השבת - הנוכל לסמוך על מסורה כזו, המסורה לנו מקהלות כאלה או ממורה כזה?

...ואני אומר עליהם: אל תעשו כאבותיכם. ובפרט כי בר-אווזות האלה נראים כי מעולם לא היו ידועים לחכמינו ז"ל בשאר הארצות, מאחר שמין זה הנקרא באשכנז Muskat Ente ובלשון צרפת le canard musque, ארץ מולדתו היא רק בצפונית (ובדרומית) אמעריקא, והוא Brazil, Ginana, Dunerara, ובחלק השפל של נהר מיססיספי, ואין לו קיום ומציאות בארצות אחרות מאלו. וביצי מין זה כולם עגולים הם, ומראם ירקרק-לבן, ויתר הירק על הלבן, ואם למראה עיני בשר ישפוט - הבנים מעידים על אבותם כי טמא טמא יקראו...

לכן אסרתי את העוף הנ"ל. אבל הבטחתי לאיזה אנשים מעדתי אשר נפשם חשקה בו לכתוב לאיזה חכמים גדולי השם מחכמי אירופה על אודות המין הזה, ואם המה יעידון שמין זה מסורה לנו, או שיתירו אותו מטעם אחר, אזי אתיר אותו גם אני. לכן אשחר את פני אדוני להשיב לי דבר, אם טעיתי בדבר משנה או בשיקול הדעת, או כדין דנתי"⁴.

הרב שמשון רפאל הירש והרב נתן אדלר תמכו בפסק ההלכה של הרב ברנרד אלווי שאין להתיר עוף ללא מסורת, והאחרון אף כתב: "כי דרשתי וחקרתי ושמעתי שפה ובמדינתנו נהגו איסור לאכול בר-אווזות הנקראות Muscovy Ducks, כי אין לנו פה מסורה להתירן⁵".

אכן, לפי שיטת הפסיקה המחייבת את המסורת כקריטריון יחיד המתיר כשרותו של עוף, אין לכאורה לאכול את הברברי. יחד עם זאת יש להעיר, שצורת ביצת עוף הברברי (כפי שנראה לעיניים כיום) אינה עגולה אלא אליפסית, וצבעה לבן כשל ביצת תרנגול; מכל מקום, תיאור הביצה אינו מהווה סימן שניתן לסמוך עליו, לא להיתר ולא לאיסור⁶, אם כי פוסקים אחרים נטו דוקא להתיר את הברוזים, שיש להם ביצים אותם פסל הרב אלווי⁷. אשר לתיאור המוכיח שהעדויות על מסורת הכשרות של הברברי באמריקה היו מפוקפקות ומיוסדות על אנשים שאינם בני תורה, נאמר שהחשיבות בביקורתו של הרב אלווי היא בעצם ההכרה שמדובר בעוף שמוצאו מהעולם החדש, ואין עליו מסורת קדומה.

הטענה שיש לאסור את הברברי משום היעדר מסורת קדומה אינה כל כך פשוטה, על רקע העובדה שתרנגול ההודו ( (Meleagris gallopavo [turkey]נחשב בכל קהילות ישראל לעוף טהור שנאכל ללא כל פקפוק (למעט יוצאי דופן מעטים), ואף זוכה לרמת כשרות 'מהדרין'. מדובר בעצם בשני עופות שמוצאם מהעולם החדש, משונים בתוארם מהעופות ה'רגילים', ואשר הופצו לראשונה באירופה באותה תקופה.

במאמרנו על סוגיית כשרות תרנגול ההודו⁸ הראנו, שהיו שסברו בטעות שמדובר בעוף שמוצאו אכן מהודו ויש לו לכאורה מסורת קדומה, ולכן התירוהו, בעוד שלגבי הברברי היה ידוע לרוב הפוסקים שמדובר בעוף חדש. אולם כיום שהעובדות ידועות לאשורם, וכיצד ניתן לחלק בין שני העופות, להתיר את תרנגול ההודו ולאסור את הברברי?

ואכן קושי זה עמד לפני כמה מהפוסקים, והביא אותם להתיר את הברברי, כפי שנראה בהמשך; שהרי ניתן למעשה להחיל חלק מהתשובות שניתנו לישוב בעיית היעדר המסורת אצל תרנגול ההודו גם לגבי הברברי. להלן נביא כמה מתשובות אלו:

א. ההיסתמכות על קריטריון המסורת ולא על סימנים נובעת מהחשש שמא ימצא שהעוף דורס. אולם כפי שכתב ר' אריה לייבוש בעניין תרנגול ההודו, גם בברברי לא קיים החשש הזה: "אבל בעוף שמתגדל בבתינו לאלפים ולרבבות, ואנו רואים בהם בכמה שנים שאינם דורסים, א"כ מהיכי תיתי נחוש לשמא ידרוס?"⁹.

ב. כאשר נוצר 'כח היתר' המבוסס על תלמידי חכמים גדולים, ואין לנו ראיות שמוכיחות שמדובר בעוף אסור, הרי שאין להחמיר. אלה הם דבריו המפורסמים של הנצי"ב מוולאזין על היתר תרנגול ההודו, שנכתבו למעשה רק אגב תשובה מפורטת לאחד הרבנים בעניין בעיית העדר מסורת אצל הברברי (!):

"מכתב מעכ"ה נ"י הגיע, אשר אתי מרחוק לשאול דעתי הקלה בדבר אווזות גדולים ומשונים מאווזות המצויים בינינו באורך צוארם ובגבשושית שעל החרטום, ומאז זה הרבה שנים שנתחדשו ובאו להם נהגו בקהל ק' לאכלם בחזקת אוז, ועתה יצאו עליהם עוררין אולי הם מין אחר, וא"כ צריכים למסורה בפ"ע שהמה עוף טהור...

(תשובה) ...איברא, כל זה אם היה בא לפני מראש, אבל אחר שכבר נהגו לאוכלם, ומסתמא גם אז היה על פי הוראת חכם שנראה לו שהוא מין אווז הטהור, והוחזקו בזה להיתרא, אין לנו לאסרם ולהוציא לעז על אבותינו שאכלו עוף טמא ח"ו... ותדע, שהיתר העוף אינדיק [=תרנגול הודו] שאנו אוכלין, היו הרבה מערערים עליהם בשעה שהביאום מאינדיא, ולא היה מסורת על כשרותם, וגם עוד היום יש מחמירים ופורשים מהם, ומ"מ כבר נהגו להיתר, ואין פוצה פה, והוא משום שכבר הוחזקו להיתרא ואין ראיה לאוסרם; ה"נ בהני אווזות הגדולות. כך דעתי הקלה נוטה"¹⁰.

ג. לפי שיטת אחד הראשונים, ר' משה בן יוסף (רמב"י), ניתן להכשיר עוף על פי שלושה סימני טהרה בגופו, מאחר ואלו מעידים על כך שאינו דורס¹¹.

הברברי וההתיישבות היהודית בארגנטינה

עם תחילת ההתיישבות היהודית החקלאית בארגנטינה לפני כמאה ועשרים שנה (בסוף שנות השמונים של המאה התשע-עשרה), עלתה שאלת כשרותו של הברברי מצד אותם יהודים שהיגרו לשם מאירופה, ולא הכירו עוף זה. הרב אהרן הלוי גולדמן, רבה של קהילת מוזסוויל שבארגנטינה, כתב בשנת תרס"ו, שבעת הגיעו לשם בראשית שנות התשעים של המאה התשע-עשרה הוא נתקל לראשונה בעופות הללו, ומחמת הספק נמנע מלשוחטן. אמנם אין הוא מזכיר את שמם במפורש, אך מתיאור אותם עופות נראה שמדובר בברברי: "יש שינוי קצת, כי יש להם כעין יבלת או כעין כרבלתא קטנה למעלה מחוטמיהן סמוך לראשיהן". עם הזמן הסתבר לו שהיו אנשים חרדים מאזורים מסויימים ברוסיה שנהגו לאוכלם, אך היו גם אנשים מאזורים אחרים שטענו שאין בידם מסורת להתירו. בסופו של דבר הוא נטה להתיר את הברברי, כאשר הוא מסתמך על תשובת הנצי"ב, ונתמך בדעתו של הרב נפתלי אדלר הכהן, הרב הראשי של לונדון, "שהביא חבילי ראיות מהרבה תשובות גדולי האחרונים בכוחא דהיתירא"¹².

בד בבד ניהל הרב והשו"ב יוסף אהרן טאראן מאבק גדול למען הכשרת הברברי, בעת שישב במושבה זוננפלד שבארגנטינה, ואף הקדיש לכך את חלקו הראשון של ספרו 'זכרון יוסף'¹³. בתחילת חיבורו הוא מתאר את המפגש של יהודי אירופה עם הברברי:

'הנה, מעת ביאתינו הלום ארגענטינא, מצאנו בר אווזות דומים בתארם להבר אווזות שברוסיא... רק שינוי קטן יש בהם, כמו יבלת אדומה על חוטמם של הזכרים, ואיננה מתולדה רק אחר ששה או שבעה חדשים ללידתם נראתה היבלת ונתגדלה מעט מעט עד כפול הלבן, ומעט אדמימות על החוטם וסביב עיניהם. והזכר גדול מהנקבה, ואין קולו צלול. ואמרו היהודים שהם בכאן מכבר כמה שנים קודם ביאתינו, אשר המו"ץ והשו"ב המו"מ ה"ר אהרן הלוי גאלדמאן נ"י במושבה קרית משה [=מוזסוויל] פראווינצע סאנטאפע, כבר עשה חוו"ד על הבאו"ו [=בר אווזות] אצל גאוני רוסיא, והתירו אותם'.

לכאורה ניתן היה להסתפק בבירור שערך הרב גולדמן ובמסקנתו להיתר. אולם הרב יוסף אהרן טאראן גילה שאחדים מהמתיישבים שזה עתה הגיעו החלו לערער על פסק זה, חלק אסרוהו ללא בדיקה, ויש שאף שהעלילו ובדו מליבם שלעוף זה תכונות שליליות: העוף נואף עם תרנגולות, בולע אפרוחים חיים ואף מזדווג עם נחשים¹⁴. הוא סבב בין האוסרים והוכיח להם שהם טועים:

"וצעקתי מר, למה אסרתם עוף הטהור מעולם? ...ושאלתי להר' אהרן (וייסמן, מן השו"ב שאסרו את הברברי) בשם מה זה שאסרתם הבאו"ו, הלא זה טעות גמור... והשיב לי בזה הלשון: אמת הוא שאם הייתם אתם אז אצלינו לא היינו אוסרים אותם. ואמרתי לו: אם אני לא הייתי, אבל היה לכם לעיין בגמ' ושו"ע ובכל המקומות שנזכר דורס מקודם ואח"כ אוכל, ואיך לא יראתם מהי"ת למהר כ"כ ולאסור עוף הטהור מעולם בלי עיון רב? והשיב לי בזה הלשון: פאר שטייט איר, כשהייתי אצלכם הסכמתי להיתר, ואח"כ עשיתי איסור, ואיך אוכל כעת לחזור מדברי ולהתירן, סע איז ניט שיין (=זה לא יפה)¹⁵.

בסופו של דבר, החליטו מתנגדי מתן ההיתר להביא את שאלת כשרות הברברי להכרעת חכמי ירושלים. ר' ישראל הלפרין שלח זוג ברברים לירושלים, באמצעות ר' ליב וקסליר שנסע לשם לעת זקנותו. בדרך מת הזכר, ואילו הנקבה הצליחה לשרוד, והוצגה בפני חכמי ירושלים. הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים, היה אז זקן מופלג ונמנע מלפסוק בשאלות איסור והיתר, ולכן היפנה את השאלה לר' חיים ברלין שהגיע אז לעיר. אולם לאחר ששמע הרב ברלין שעופות אלה "מזדווגים עם נחשים" הוא סירב לעסוק בשאלה¹⁶, והיא שוב עלתה לדיון בפני הרב שמואל סלנט, והוא הכריע בדבר לקולא: "פקד הגאון רש"ס על השו"ב שישחוט הבאו"ו על חג הפסח. וכן אמר הגאון ר' שמואל סלנט לר' ליב הנ"ל: טסט גיזונטערייד, מיט אגיטען אפטיט (=אכול לבריאות ולתיאבון)... ותיכף ומיד בערב פסח מאותה שנה שלח הרב ליב מכתב לבנו אברהם וועקסליר, היושב בס"ט ארקוסט, אצלינו בארגנטינה, וכתב בזה הלשון: אני בישלתי את הברווז מארגנטינה בעיר הקודש ירושלים, שהגאון ר' שמואל סאלאנט אמר לשחוט אותו ואכל ממנו (תרגום מאידיש)¹⁷.

את ההיתר לעוף הברברי העניק הרב שמואל סלאנט בתשובה בכתב מהתאריך כה כסלו תרס"ח. הר' אהרן טאראן פירסם מכתב זה בחיבורו, וכן רשימת נוספת של פוסקים שהתירו עוף זה, ובהם ר' אברהם מרדכי ווילפנד מאומן, ר' מאיר מרגליות מברדיטשב ור' נפתלי אדלר מלונדון.

מארגנטינה לארץ-ישראל

לאחר שהברברי הותר לאכילה בירושלים, פשט כוח היתרו של עוף זה. גם הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, התייחס "לבר אווזות, שיש בהם שינוי ויש בהם גבשושית אדומה על הלחיים והחרטום". הוא הזכיר את השליח המיוחד שהגיע מהמושבות היהודיות שבארגנטינה עם עוף זה לירושלים בכדי לברר על כשרותו, ואת ההיתר שקיבל אז מחכמי ירושלים. מכל מקום, בתשובתו הרב פרנק ביקש לקבע את המצב הקיים, ולא להרחיב את ההיתר למי שאין בידיו מסורת¹⁸. אולם בפועל הוא בעצמו התיר את העוף, ועל פי שוחטים מהימנים הוא קיבע את המסורת בכך שהעוף נשחט בנוכחותו.

למעשה בדורות האחרונים מוחזק הברברי לעוף כשר. בתקופת הצנע (תש"ט-תשי"ד) הוא נאכל בכמויות גדולות ונמכר כעוף 'כשר', אך לא כ'חלק'¹⁹. בשנות השמונים גודל הברברי במשקים שונים בגליל, ונשחטו ושווקו במפעל 'עוף הגליל'. גידול משמעותי במכירות עוף זה היה בסוף שנות השמונים. מנתונים רישמיים שקיבלנו מהחברה²⁰ עולה שהמפעל מכר 413 טון בשר ברברי בשנת 1988, 1300 טון בשנת 1989 ו- 2,200 טון בשנת 1990. היקף המכירות הסתכם בכ-6-5 מליון דולר, הרוב לשוק המקומי והשאר לייצוא. באחד מהמסמכים של חברת 'עוף הגליל' נאמר שהברברי זכה לאישור הרבנות בירושלים והוא משווק בהשגחתה. בנוסף, קיים בידינו צילום העתק אישור הכשרות בחתימתו של הרב צפניה דרורי, רבה של קרית שמונה, מתאריך טז חשון תש"ן, ולהלן נוסחו:

"הריני לאשר בזה שמשחטת עוף הגליל עומדת תחת פקוחי והשגחתי. במשחטה צוות של שוחטים מובהקים יראי שמים, וכן משגיחים בעלי הוראה ורבנים מורי הוראה מפורסמים. הברברים והעופות ממשחטת עוף הגליל כשרים למהדרין".

הכשרות ברמת 'מהדרין' שניתנה לברברי היא ברורה, שהרי למעשה אין הבדל בינו ובין תרנגול ההודו; למרות בעיית היעדר המסורת שאלת כשרותם כבר אינה עולה היום לדיון, מפני שכבר פשט היתרם. יתירה מזאת, גם עוף המולרד ((Mullard²¹, בן כלאים עקר של זכר ברברי וברווזה פקינית ((Pekin, אף הוא עוף חדש שמוצאו מסין, נחשב לעוף כשר. כיום מגדלים אותו בארץ בישוב כפר ברוך בכמות של כמאה וחמישים אלף עופות בשנה²². הוא מצטיין בבשרו המעולה, ובאיכות הכבד לאחר הפיטום²³. ואם הצאצאים (המולרד) מוחזקים כעופות טהורים, בוודאי שכך גם ההורים (הברברי והברוזה הפקינית). בימינו כתב הרב אמתי בן דוד אודות עופות אלה:

"הברווזים שראיתי מצויים היום בשוק, הם בעיקר משלושה מינים; או ממין 'ברבר' (ברוז בעל חטוטרת מכוערת על אפו)... או ממין 'מולרד'... או ממין סיני הנקרא 'פקיני'. ואף שכל מינים לא היו מצויים ביננו מקדם - אך מ"מ פשט היתרם בישראל (ואף אני קבלתי מהשוחטים שלמדוני היתר על ה'ברבר' וה'ברכיה'...)"²⁴.

הערות:

1. מ' דור, לכסיקון זואולוגי, תל-אביב תשל"ו, עמ' 59-60.
2. R. D. Crawford, Poultry Breeding and Genetics, Amsterdam - Oxford - New-York - Tokyo 1990, pp. 33-35.
K. F. Kiple &
K. C. Ornelas (ed.), The Cambridge World History of Food, Cambridge 2000, pp. 559-561.
3. ובהערה מאוחרת הוסיף: 'ועד היום אין בכל מדינות אמעריקה, אשר יש בהן יותר משני מאות קהילות גדולות וקטנות, יותר מארבעה רבנים מוסמכים, ומהם שלושה מתלמידיו של בלעם, אשר נאמר עליהם וסלחת לעוני כי רב הוא'.
4. ספר מלחמות א-להים, ברלין 1914, עמ' 164-162.
5. שם עמ' 165.
6. ראה חולין סד, א, ורש"י ד"ה אלא אמר רב זירא.
7. ראה בש"ך ליו"ד סי' פו ס"ק ז: 'וכן המנהג לקנות ביצים בר אווזות מקצתן בקליפתן לבנות ומקצתן ירוקות בקליפתן, כי מכירין בהן שהן ביצי בר אווזות שדרכן בכך'. בהקשר לכך יש לציין את הקונטרס שהקדיש הרב ליבר כהן "בדבר עופות ואווזות המשונים"; עוד בהיותו ראש קהילה בעיר קאזין (ליד קייב) נשאל בין השנים תרנ"ו-תרע"א על כשרות האווזים החדשים המשונים שהגיעו לאירופה, ויותר מאוחר, כאשר היגר לארה"ב ושימש ראש קהילת יהודי גאליציה בממפיס שבצפון אמריקה, שוב נשאל לגבי כשרותם. יתכן מאוד שהוא מתכוון לברברי, אם כי אין הוא מזכירם בשמם. מכל מקום, לאחר דיון הלכתי ארוך הוא נטה להתירם, כאשר הוא מתבסס על סימני הביצים. ראה מ"ש בספרו 'חידושי חביבה', ניו-יורק תרע"ו, עמ' 31-7.
8. A. Z. Zivotofsky, "Is Turkey Kosher?", Journal of Halacha
and Contemporary Society, 35 (1998), pp. 79-110;
ז' עמר, "לסוגיית כשרותו של תרנגול ההודו", בד"ד, 13 (תשס"ג), בדפוס.
9. ר' אריה ליבוש, ערוגות הבושם, וילנה תר"ל, קונטרס התשובות ליו"ד סימן פ"ב, סימן טז עמ' קעב.
10. שו"ת משיב דבר סי' כב.
11. עי' ר"ן ורז"ה לחולין נא א-ב.
12. דברי אהרן (ירושלים תשמ"א) סי' כה-לא (עמ' עב-פא).
13. על פרשה זו ראה מ"ש דב גנחובסקי בכתב העת 'עתמול', תשס"ג, עמ' 21-23.
14. ראה בתחילת ספרו 'זכרון יוסף' (ירושלים תרפ"ד).
15. שם דף ד, א; ה, ב.
16. שם ד, ב.
17. שם ה, ב.
18. שו"ת הר צבי יו"ד סי' עה.
19. הרב י"מ לוינגר, מזון כשר מן החי, ירושלים תשמ"ה, עמ' 71. וכאן צריך להעיר שיש להבדיל בין הברברי ובין סוגיית הבר-אווזות שחרטומם שחור שעל היתרם נחלקו הפוסקים (למשל אבני נזר, יו"ד סימן עה), ואינם ממין זה.
20. תודתנו למר רמי קציר על סיועו באיתור המידע.
21. להבדיל מברוז הבר, הברכיה - Mallard.
22. הנתונים נמסרו על-ידי המגדל נפתלי לוין (כסלו תשס"ג), לצורך כך הוא מגדל כמאתיים זכרים של ברברי. למעשה כיום מגדלים את הברברי בכמה מקומות בכמויות קטנות, לנוי ולהכלאה לצורך קבלת עופות המולרד, והוא עשוי לחזור לשוק הבשר בהתאם לכח ההיצע והביקוש ולכדאיות הכלכלית.
23. תעשיית פיטום המולרדים בישראל (תשס"ג) כיום קטנה מתעשיית פיטום האווזים, ומהווה רק כ12%- מהשוק. המולרד משווק בחברת 'פוגרה' בפתח-תקוה.
24. בתוך: נ"י וינברגר, ספר שלח תשלח, ירושלים תשס"א, עמ' קפ.

---